חלוקת האחריות ההורית בגירושין היא אחת הסוגיות המרכזיות בהליכי גירושין. כיצד נקבע מי ההורה המשמורן ומי ההורה שזכאי להסדרי הראייה? מי קובע את תדירות ומשך הביקורים בהסדרי הראייה? ומה הם הסדרי ראייה סטנדרטיים? על כך במאמר שלפניכם.
חלוקת האחריות ההורית בגירושין
כאשר בני זוג עם ילדים מתגרשים, הם צריכים לחלק ביניהם את האחריות ההורית על הילדים. השאלה הראשונה שעולה היא: היכן יגורו הילדים – אצל האב או אצל האם.
במקרים בהם אחד מבני הזוג עובר לגור בעיר אחרת, שאלת המגורים משמעותית גם לגבי מוסדות הלימוד. ההחלטה היכן יגורו הילדים תכריע גם לאיזה מוסד לימודים הם ילכו.
זאת ועוד, לא מעט פעמים גירושין מתרחשים על רקע פערים אידיאולוגיים בין בני הזוג. למשל, כאשר אחד מההורים דתי ואחר מההורים חילוני.
במקרים כאלו, עולה שאלה לא פשוטה: מהו הקו החינוכי לאורו יתחנכו הילדים, באילו מוסדות חינוך הם ילמדו, ולאילו תכנים הם ייחשפו.
משמורת והסדרי ראייה בהסכם גירושין
הדרך הקלה ביותר להכריע בסוגיות אלה היא דרך ההסכמה. הורים שמצליחים להגיע ביניהם להסכמה הדדית לגבי שאלת המשמורת, לגבי משך ותדירות הסדרי הראייה, ולגבי מוסדות החינוך אליהם יישלחו הילדים, חוסכים לעצמם הרבה כאבי ראש.
כאשר ההורים מסכימים ביניהם על כלל הסוגיות, עליהם לערוך הסכם גירושין בו יפרטו את הסכמותיהם בסוגיות השונות. יש לפרט בהסכם מי ההורה המשמורן ובאילו זמנים הילדים יתראו עם ההורה שאינו משמורן.
מומלץ לפרט את הימים ואת השעות בהם הילדים ישהו עם ההורה שאינו משמורן, כולל בשבתות, חגים וחופשים. ככל שההסכם יהיה ברור וחד משמעי יותר, כך יימנעו מחלוקות פרשניות וויכוחים מיותרים בהמשך הדרך.
הסדרי הראייה המקובלים בישראל כוללים בדרך כלל ביקור של כמה שעות פעם או פעמיים בשבוע בשעות אחר-הצהריים עד הערב, וכן ביקור אחת לשבועיים בסוף השבוע.
כמובן שבני זוג רשאים להסכים על זמנים שונים, לפי ראות עיניהם. במקרים בהם יש פערים אידאולוגיים בין ההורים, מומלץ להכניס להסכם סעיף מיוחד הקובע באילו מוסדות חינוך ילמדו הילדים. סעיף כזה יכול למנוע עימותים בהמשך הדרך.
לאחר חתימת בני הזוג על ההסכם, חובה לאשרו בבית הדין הרבני או בבית המשפט לענייני משפחה. ללא אישור של ערכאה משפטית אין להסכם תוקף משפטי.
בית המשפט או בית הדין עוברים על ההסכם, מוודאים כי אינו נוגד את טובת הילדים, ורק אז מאשרים אותו.
הכרעה שיפוטית על הסדרי הראייה
במידה וההורים אינם מגיעים להסכמה ביניהם, בית המשפט או בית הדין מכריעים בסוגיה. לשם כך הם מפנים את התיק לפקידת סעד, שתבחן את המקרה ותמליץ על הסדרי ראייה מתאימים.
המלצות פקידות הסעד אינן מחייבות את הערכאה המשפטית, אך בפועל בדרך כלל המלצות הסעד מתקבלות.
ברוב מוחלט של המקרים האם מקבלת את המשמורת והאב זכאי להסדרי ראייה.
זאת על פי 'חזקת גיל הרך' הנהוגה כיום, הקובעת כי ילד קטן, עד גיל 6, צריך לגדול בבית אמו. למעשה, כלל זה הורחב גם לגילאים מאוחרים יותר, ובפועל, כמעט תמיד האם היא המשמורנית והאב הוא המקבל את הסדרי הראייה.
עם זאת, ראוי לציין כי בימים אלה ממש הוגשה אל שולחן הכנסת הצעת חוק לתיקון חזקת גיל הרך. לפי הצעת החוק, חזקת גיל הרך תתבטל ובמקומה יוגדר מצב ברירת מחדל לפיו על שני ההורים תוטל אחריות הורית משותפת.
משמעות הדבר היא כי לא תהיה עדיפות אוטומטית לאם בקבלת המשמורת, ובית המשפט יכריע בכל מקרה לגופו מי הוא ההורה הראוי לגדל את הילדים.